#5 - פורים
שלום, זאת לונה
אחרי שמוחי ומיקה, האחים המאומצים שלי כתבו פה, חשבתי שאולי כדאי שגם אני אגיד משהו, אבל אין לי מושג מה...
מוחי ומיקה הם דברנים גדולים. הם נובחים על אורחים ועל חתולים ועורבים וציפורים ועונים לילדים בבית הספר הסמוך. אני לא כזאת דברנית. התחלתי להצטרף אליהם – אבל רק כשיש משהו לרדוף אחריו בגינה – אחרת זה לא ממש כיף.
האמא המאמצת הבנאדמית שלנו לימדה את מוחי ואת מיקה להתריע על מי שעובר בגינה – אבל מעט. היא אומרת שאנחנו כלבים, ואמורים לנבוח – אבל גם צריך להתחשב בה ובשכנים, אז אנחנו נובחים עד שהיא אומרת לנו תודה. אני לא מבינה למה זה מפריע לאנשימים האלה. הם כאלה מוזרים. אולי זה קשור לזה שהם מדברים כל הזמן, לא כמונו, ואז כשאנחנו מדברים הם לא שומעים את עצמם. זה בטח זה...
ביננו ועם אורחים – אנחנו בכלל מעדיפים לדבר בגוף. מוחי תמיד מזמין את כולם למשחק ומתחנן לקשר. מיקה קובעת גבולות ומרחיקה את החוצפנים. אני עדיין לא לגמרי יודעת מה לעשות איתם. את אלה עם המרץ אני תמיד מרחיקה כי זה תמיד נגמר בזה שדורכים עלי. מהרגועים אני די מתעלמת – שלא יפריעו לי ואני לא אפריע להם...
עכשיו התחיל החג הזה של האנשימים – פורים. חג נוראי! כל הזמן יש בומים ואנחנו נורא מפחדים. אמא שלנו מבינה ולא כועסת כשאנחנו נובחים. היא גם לא אומרת תודה רוב הזמן – כדי שנוכל להרגע בעצמנו. עם כל בום אנחנו יוצאים לגינה לחפש את המקור – אבל זה אף פעם לא אצלנו. איזה מזל!
אמא שלי אומרת שאפשר רק לקוות שבסוף נתרגל לבומים, כי אי אפשר להפסיק אותם והם נמצאים בכל מקום, כך שאי אפשר להתרחק. אולי היא צודקת ויום אחד נתרגל... בנתיים אנחנו מודיעים לכולם מה אנחנו חושבים על זה.
חייבת לרוץ. עוד בום...
