#9 - ימי הזיכרון

הי, זאת מיקה, האמת - שלושתנו כאן.

מוחי ולונה בקשו שאני אנסח כי אני זו שקובעת את הטון בדרך כלל.

הרגע עברנו את הרעש האיום והארוך. אמא שלנו קוראת לזה "צפירה". איזה מילה מוזרה... בשנה שעברה, כשהיינו רק אני ומוחי, היו 3 כאלה. אחת, ואחר כך 2! זה היה נורא. למוחי נורא כאב בגלל האוזניים הגדולות שלו, אני נבהלתי נורא. עדיין יש לי סיוטים על זה מדי פעם. אני נובחת ורועדת מתוך שינה. אמא שלי משתדלת להעיר ולהרגיע אותי כשזה קורה.

השנה אמא שלנו החליטה להקל עלינו את הסבל.- גם של לונה, שנבהלה לא פחות ממני וממוחי. אז היא הכינה ערמה נורא גדולה של פסטרמה – שזה בשר שאנחנו הכי אוהבים לאכול ומקבלים רק באירועים ממש מיוחדים – לא זאת של הביקורים אצל הוטרינר, אבל אחת לא פחות טעימה. היא חתכה קוביות שלה ושניה אחרי שהצפירה התחילה, במקום לנסות להשתיק ולהרגיע אותנו, היא התחילה לתת לנו קוביות של הפסטרמה. וואי טעים...

היא המשיכה לתת לנו קוביות (אחד אחד) עד שהרעש, סליחה, צפירה, הפסיקה. כשהיא הפסיקה הפסיקו גם קוביות הפסטרמה. עכשיו אנחנו מחכים לראות אם יהיו עוד 2 כי אולי נקבל עוד מהפסטרמה הזאת, הממש שווה.

מוחי ולונה רוצים להגיד שהשיטה הזאת מוצאת חן בעיניהם. הרבה יותר קל לאכול פסטרמה מלנסות לא לפחד. הנה, אמרתי.

יאללה, הלכנו...