#6 - משלחת חקר לבית הספר אחרי סיום הקורס
הי, זה מוחי,
איזה שבוע מטורף היה אצלנו! אמא שלי כל כך התרגשה, שהיא לא הצליחה לשבת ולכתוב את מה שאני מכתיב לה עד היום.
ביום שני אמא שלי והחברים שלה סיימו את קורס הכשרת המאמנים באקדמיה להתנהגות הכלב מרקר טריינינג. הם עבדו נורא קשה להכין את הכל כדי ששיעור הסיום ישקף את מה שהם עברו בקורס ואת מה שהם הרגישו.
אמא סרגה שטיחים לבית הספר והכינה מתנה אישית לכל אחד מהמרצים וניירות שנקראים תעודות הוקרה לכל אחד מהמתרגלים. אני מכיר חלק מהם. אחותי מיקה פגשה את רובם. היא באה לבית הספר לשחק. אני באתי רק לקבל תשומת לב וחטיפים מכולם.
איזה כיף שם... המון משחקים ויותר חשוב – המון מאלפים שבאים ללטף ולשחק או סתם לטייל.
הכיתה נמצאת בבניין נורא גדול ומסקרן עם המון ריחות מוזרים. ברור שהלכתי לבדוק ולרחרח. זה נראה שכולם נורא נלחצו מזה, חוץ מאמא, שיודעת שאני יודע להיזהר ממכוניות ולחזור אליה. למדתי את זה בבית, כשהייתי יוצא לטייל לבד והיא תמיד חיקתה לי עם חטיפים ליד הדלת. עכשיו אני כבר פחות מטייל. אני גם מכיר כבר את הסביבה שלנו וגם, בטכלס, יותר מעניין (וטעים) להישאר ליד הבית.
אז כשהלכתי לטייל בבניין הזה, אמא שלי לא נבהלה, ושרקה לי קצת כדי שלא אתבלבל בקומות הדומות. היא תמיד חושבת עלי, אמא שלי...
היה לי נורא כיף כשבאתי לבקר. היו שם מלא מאלפים שאני מכיר שבאים אלינו הביתה עם חברים שלי ואנחנו משחקים כולם ביחד. היו גם כאלה שלא הכרתי קודם. אבל הכי כיפית היתה בנאדמית שקוראים לה נובי. יכולתי להרגיש שיש בה משהו מיוחד. אחר כך אמא שלי סיפרה לי שהיא המנהלת של בית הספר, ושהיא באמת בנאדמית מיוחדת. היא סיפרה שפעם רוב הבנאדמים לא ידעו איך להקשיב לכלבים, ושנובי לימדה המון בנאדמים איך להבין אותנו, והם לימדו עוד המון אחרים.
איזה כיף שאמא שלי יודעת לדבר כלבית. ככה אנחנו לא צריכים להתאמץ כדי להבין אחד את השני.
הי אמא, מה דעתך על ארוחת בוקר?
